כמעט חצי שנה לקח לי להתיישב ולהאזין לאלבום האחרון של איש המערות האהוב עליי. מאז מות בנו נהיה לי יותר ויותר קשה להאזין לו. בהתחלה מצאתי עצמי נמנעת מכל דבר חדש שלו, מהסיבה הברורה: אני אוהבת את הגרסה הפורקת עול שלו יותר מזו המתפרקת, אין מה לעשות. עם זאת, בהמשך קלטתי שגם מה״עתיקים״ שלו אני נמנעת.
ואז לקחתי נשימה ולחצתי פליי. ועל כך יאמר: “שיו, איזה מזל ש!”
שכן אין ספק: ״לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ״
People ask me how I changed, I say: it is a singular road And the lavender has stained my skin and made me strange The lavender is tall and reaches beyond the heavenly cover I plough through this furious world of which I’m truly overAnd sometimes I hear my name, oh where did you go But the lavender is broad and it’s a singular road
פעם הייתי שומעת מלא מוסיקה. מלא. בכמויות. חופרת באתרי הורדות ומורידה ומורידה ומורידה (אחרי שנים שלא הפסקתי לרכוש ולרכוש). היום זה קורה פחות לצערי אבל כל פעם שזה קורה – אני נזכרת במי שהייתי פעם וכמה שמוסיקה עושה לי בריא בכל הגוף, מהראש ועד לאצבע הקטנה בכף הרגל, זו שבקושי רואים לה את הציפורן.
אז איך אני מוצאת למה להאזין היום? קצת משייטת בתחנות רדיו כמו הקצה, קצת נותנת הזדמנות להמלצות של חברות וחברים מביני-דבר-ויותר וקצת הרבה משתעשעת עם עצמי בחיפושים בגוגל (נגיד מקלידה בתיבת החיפוש מילים כמו album 2021 monster) או בדברים ששמעתי פעם. השבוע דגתי את הצלילים החדשים של 2021 דרך ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה של ההאזנות שלי. בחרתי ללכת שנתיים אחורה. אין באמת סיבה. אולי כדי להיזכר אילו צלילים עשו לי את זה לפני שהעולם התהפך, קורונה ושיט, ואולי סתם ככה. בכל מקרה, להלן השלל:
נתחיל ברגוע – אנדרו איש ציפור (Andrew Bird)
Andrew Bird & Jimbo Mathus – Encircle My Love
Andrew Bird & Jimbo Mathus – Beat Still My Heart
איש הציפור נושק ל-50 (עוד שנתיים, לא סופרת לך, תירגע) אבל לא באמת נח ביצירה שלו. אני חושבת שמתחילת דרכו (אי שם ב1996) לא היתה שנה בה נח כך שגם אם לא הוציא אלבום חדש הוא הוציא איזה אוסף או סינגל. בכל מקרה באלבום הנוכחי, These 13, הוא משתף פעולה עם הסינגר-סונג-רייטר והגיטריסט Jimbo Mathus וכמו תמיד הוא מצליח להשקיט בי את כל הסערות. תהרגו אותי אם אלו מיתרי הכינור, הגיטרה, הקול שלו או השריקות – לאנדרו בירד הכישרון להגיע למתג החבוי שלי.
זהו. מכאן יש רק הד בנגינג ונענועי אגן
תסלחו לי על המעבר החד אבל כל שאר האלבומים שעשו לי את זה השבוע הם כאלו שמתכתבים עם בת ה-16 שבי שמשום מה נתקעה לי במערכת. בן זוגי שיחיה עוד מאמין שכמו בבושקה הוא יום אחד יצליח לנער אותה ממני, החוצה, אבל בינתיים זה לא קרה ולשמחתי יש צלילים שמאכילים את המפלצת החמודה הזו.
יאמי או מאמי עם ״רדיו דיסה״ (Porridge radio )
Porridge Radio הם הרכב בריטי בועט וחמוד מברייטון שזורק את הגיטרות והווקאל שלו לאוזני המעריצים מזה 6 שנים, מאז 2015. בפרונט שלו ניצבת דנה מרגולין שגם כותבת את השירים ומנגנת על גיטרה ואישית מזכירה לי את ענבל פרלמוטר. אני ממש אוהבת את השירה הרפטטיבית לה, כמובן המבטא וזה שהיא נוטה לצווח 🙂
האלבום האחרון שלהם, Every Bad, יצא למעשה ב-2020 אבל השנה הם הוציאו גרסה ״מורחבת״ שלו כך שזכיתי פעמיים.
Porridge Radio – Every bad
הבלונדה לשלטון (Homecoming / Du Blonde)
בבלונדה התאהבתי לראשונה לפני שנתיים, כשהוציאו את האלבום Lung Bread for Daddy, השני במספר. האדם, או ״האנשים״, שמאחורי השם הם Beth Jeans Houghton – אוסף של כישרון מוסיקלי וחזותי (בהמשך הקליפ החמוד שעשו לשיר ״חולה אהבה״ של רד הוט צ׳ילי פפרז) ואם אתם מבולבלים זה בגלל שבת׳ היא מה שנקרא non-binary: אנשים שתופסים את עצמם לא כגבר ולא כאישה.
בכל מקרה, אני ממש אוהבת את המוסיקה שלהם. קבלו:
ועוד אחד כדי שתבינו לעומק את הצבעוניות הפנימית והחיצונית שלהם:
לא יודעת איך זה עם הקטנים שלכם, אבל אם יש משהו שלמדתי בקריירת האמהות היחסית מתחילה שלי – חייבים להוריד הילוך לפני השינה אחרת האינדיאנים לא קולטים שחושך בחוץ והגיע הזמן לעצום עיניים ולהירדם, או כמו שאני אומרת להם ״עכשיו הולכים לישון עד אור ראשון״ (בשנה האחרונה הוספתי ״אפשר גם עד אור שני ושלישי״ כי לא באמת רוצה אותם ליד המיטה שלי עם שחר, אבל האמת היא שזה לא באמת עוזר לי).
עם הירידה בהילוך אמורים להיפרד לשלום מכל פעילות מעוררת (בן זוגי, שיחיה, מפליא ושר להם שיר ערש כבר במהלך האמבטיה!) ולבחור ספר מרגיע.
ברשימת הספרים האסורים מככבים ספרים אינפורמטיביים שמלמדים על כל מיני דברים כמו על דינוזאורים או חלל, ספרים עם לשוניות (בזמן שלפני השינה – גם לפתוח לשונית זו פעילות מאמצת!) וספרים מצחיקים.
ספרים מצחיקים זה הדבר הכי כיפי בעולם. אין הורה שלא ימס למראה ילדים המתגלגלים לתוך עצמם במעין פקעת אנושית ולא מפסיקים להתפקע מצחוק, ועדיין – כמה מצחיקים, ככה הם השטן בהתגלמותו. הסיבה היא פשוטה: ספרים מצחיקים מרחיקים אתכם מהיעד של ילדים ישנים לפני תשע.
מהניסיון שלי, אם יש לכם ילדים בגילאי 5-6 ואתם זקוקים לשעות השקט שלכם בערב, כדאי לכם מאוד להימנע מהקראת הספרים הבאמת מעולים הבאים. חשוב לציין כי תמיד ישנה האפשרות לפתוח את טקס השינה הרבה יותר מוקדם ואז אפשר לשקוע לספרים עבי כרס ואפילו כאלו שמעוררים את הפקעות המתגלגלות מרבצן, פשוט כי (לפעמים) הזמן עושה את שלו.
ספרי ילדים מעולים שלא כדאי לקרוא לפני השינה
סדרת ״הרפתקאות דוד אריה״
כשרק רכשנו את הספר הראשון בסדרה, ״הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה״, והגדול (אוטוטו בן 6) לא הפסיק להשמיע קולות של נחנק מרוב אושר, חשבנו שעלינו פה על משהו מטורררררף. ואכן עלינו עליו, הבעיה שעם הדבר המטורררררף הזה גם השינה נטרפה והילד נשאר עם עיניים פעורות עד משהו כמו תשע וחצי – עשר בלילה. הדוד אריה (מאת ינץ לוי הבאמת מלך) הוא אחד האדירים (והמצחיקים) בממלכת המילה הכתובה לילדים, אבל הוא האויב הראשון במעלה של יעד ה״ילדים ישנים לפני תשע״. חובה לקנות או להשאיל מהספריה ולקרוא, אבל לא אחרי שמונה בערב.
הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה – הספר הראשון בסדרה
נ.ב גם לכם הדוד אריה מזכיר את סבא טוביה? 🙂
טימי טעות כשמו כן הוא
גם ״טימי טעות״ של סטפן פסטיס (אמן קומיקס אמריקני) הוא מהספרים שגורמים לילדים קטנים להתפקע מצחוק, הווה אומר מאיימים על הצניחה המוקדמת שלהם לעולם החלומות. טימי הוא ילד קריקטורה תרתי משמע עם דמיון מפה עד הונלולו שהקים סוכנות בילוש ויש לו עוזר שהוא בכלל דוב קוטב העונה לשם אנוש (חברו את זה לטימי טעות ותבינו את השיעור הראשון ב״משחקי מילים משעשעים״ שהילדים שלכם הולכים ללמוד), חבר בשם רולו טוכעס וחבר אחר לכיתה, נונציו בנדיצ׳י, ששוכר את שירותיו ונוהג לדחוף לאף מלא דברים, בין היתר מחקים של עפרונות. אם לסכם בשלוש מילים: אושר דבילי צרוף.
טימי טעות 2 מאת סטפן פסטיס
ימין: אנוש * שמאל: סטנפרד הידוע בכינויו רולו טוכעס * למטה: נונציו בנדיצ׳י מלך המחקים
כראמל החתול ושינה ערבה ממול
כראמל החתול הוא דווקא יופי של ספר לפני השינה. יש בו הרפתקאות ואקשן, אבל לא יותר מדי מתח או הומור. אישית ספרים עם פרקים (שזה כנראה העתיד שלי לאור ילדיי שמשום מה גדלים ולא נתקעים בגילאים של ספרים עם דפים קשים) קשים עליי, פשוט כי אני עייפה יותר מילדיי בשעה שהם אמורים לצנוח.
כראמל החתול מאת מאירה ברנע – גולדברג
אגף ספרי האימה
באגף המפחידים מככבים אצלנו שלושה ספרים: ברמלי של צ׳וקובסקי, פטר והזאב וכן המסע אל האי אולי, כאשר כאן דווקא בן הארבע הוא הגיבור הראשי.
ברמלי טורף הילדים היא דמות שקשה לקטן לאהוב, גם אחרי שהיא הופכת את עורה ונהיית לקונדיטור שמחלק מגדנות לקטנטנים (בינינו? שינוי קצת תמוה) ואני לגמרי מבינה אותו, על אחת כמה וכמה לאור האיורים הפסיכדלים-מוטרפים של דוד פולונסקי.
פטר והזאב מפחיד אותו רק בגלל שהשמעתי לו את הקלטת (כן, כן, התגלגלה לידיי קלטת ונמצא רשמקול ישן לשם כך) וזה הכי בצדק בעולם. מי מאתנו לא מצא את עצמו הילד נמשך אל האימה, מפורק מרעידות, ועדיין לא מצליח להרפות? אצלי ואצל אחיי זה היה בצורת תקליט וחרשנו אותו עד כדי שריטות עמוקות, תרתי משמע.
פטר והזאב – מספר דן כנר
לגבי המסע אל האי אולי – הכל היה בסדר עד שהגענו לעמוד השני בו היה ציור של אלישבע הבובה השבורה והגידמת. וויי ויי, כמה שהילד הזה הוא מיני-מי שלי בדברים האלו. אני עד גיל מאוחר נמנעתי מלראות את צ׳אקי וכשנתקלתי בבובות תמיד השתדלתי להתרחק מהם. אפילו כשכבר הייתי התיכון ואמא שלי קבלה איזו בובת כרוב ענקית, היה לי ממש קשה להיות אתה לבד בחדר, כשהיא מאחוריי…
כהערת אגב, יש גרסה מודרנית של ״המסע אל האי אולי״ עם איורים מרהיבים של בתיה קולטון אך זו טרם התגלגלה אלינו. מי יודע, אולי הגרסה הזו תקל על הקטנטן.
בין שיר ערש לסיפור הרס
לסיום, וכדי להקליל את אווירת האימה, קבלו את ד״ר סוס בגרסת ראפ 🙂 ההורה הראשון שיצליח להרדים עם זה את ילדיו מוזמן ליצור עמי קשר לקבלת תעודת הורה מרדים מצטיין כולל מסלול ישיר לגינס ומפתח לגן עדן של ההורים המושלמים.
יומני היקר, המצב חרבנה. אני יודעת שיש לי המון על מה להודות, ואני מודה, באמת. מודה על בן זוגי שיכול להצחיק אותי עד שכואבות לי הלחיים, מודה על שני האינדיאנים שלי שעל אף שהם מחרפנים אותי לפעמים, בטח ובטח בתקופה האיומה הזו, בסגר האינסופי הזה (כי גם כשזה לא רשמי – אנחנו בסגר, כבר שנה ב-hold, בהעדר תנועה, בקיפאון, ברגרסיה, בחיים ״סגורים לרווחה״), כי הם הכי יודעים להרחיב לי את הלב. מודה על הפרנסה שמצאתי בתקופה הכה קשה הזו, ועוד בדרך עצמאית, מודה על המשפחה שלי שאני לא רואה אבל לפחות אני יודעת שכולם בריאים ושלמים – מודה, מודה, מודה. אבל דאם איט. המצב חרבנה.
נמאס לי לדאוג ונמאס לי להתגעגע ונמאס לי לחשוב על שפיות ילדיי, בזמן שבתכל׳ס אני מנסה לשמור על שלי. נמאס לי להיות סגורה, להסתכל על השמיים ולהרגיש שהם ממש רחוקים, להתגעגע לתחושת החופש הזו שהגוף יודע להרגיש כשהוא במרחב הפתוח, בלי מסכה, בלי הגנות, מגננות וחרדות על ״מה אם״.
נמאס לי מהפוליטיקה ומהתקשורת ולא לדעת מה נכון ומה לא, לנסות להגדיר לעצמי את האמת שלי בתוך כל השקר הזה, המיסוכים והמסיכות, מתחסנים מול מתנגדי חיסון, תומכי (אעלק) ימין מול תומכי (אעלק) שמאל ומרכז, ובכלל כל האדום נמצא בדרום, ואיפה הצפון שלי והמצפן ומתי כבר כל האלימות הזו תיפסק, נגד נשים ובכלל חלשים.
לפעמים אני חושבת שלא היה איכפת לי להאמין שנוצרנו מהאל, אי שם באיזה גן פראי קסום מלא בשפע. לא היה איכפת לי, אם זה היה אומר שכל הכעס הזה והאלימות לא היו חלקים בלתי נפרדים מהדבר הזה שהוא אנחנו, בני אנוש מופלאים וארורים כאחד, שאריות של אבולוציה קדמונית טרום סוציאליזציה, נורמליזציה ושאר מלים שמסתיימות ב״זציה״, אבל גם סיפור גן עדן ולידת האדם עקום כולו – הרי זה נתן צלע וזו נתנה תפוח, וההוא גיחך בעת שהאחר התאכזב ורשף ומיד שלף, בחרון אף, את ארגז העונשים וגירש וקילל.
אז חרבנה ונמאס לי, באמת שנמאס, ואני רוצה כבר שגרה אפורה, בלי הפתעות ובלי מגפות, בלי התמודדויות שהן מעבר לפק״ל הקבוע שאני אמורה להתמודד אתו, ובלי המועקה הזו בבטן שלוחשת לי בארסיות ש״זה ייקח זמן, חמודה. לפחת נצח וחצי אם לא יותר״, גאד דאם וכושילירבאק.
אבל, לפחות, עד אז – יש לי את סם יוהן מסדרת ההרפתקאות ההיסטורית-סמי-פורנו-דמיקולו Outlander, או כמו שנשים חכמות ממני בקבוצה שהיה לי מצחיק לגלות בשם LadyBoners שגאה להחפיץ גברים (מודעת לבעייתיות, אבל תנו לי לצחוק לרגע, בחייאת) אמרו: ״אני צריכה עוד סם יוהן בחיי וכך גם אתן!״ והוסיפו ודייקו ״He could sass my nach all day everyday״ 🙂
