Category: מוסיקה

לפני חודשיים, בעוד אנו מלקקים את הפצעים הפתוחים, חופרים בידיים בחיפוש אחר האור בקצה המנהרה, תרתי משמע, ניק קייב הוציא אלבום חדש, Wild God שמו.

ובאופן מפתיע, ובניגוד לזה שכבר שנים קצת כועסת על ההתמתנות-הזדקנות-אובר-עגמומיות של אלבומיו, האלבום הזה בא לי בול
במובן שכל שיר באלבום הזה מרגיש לי כמו חיבוק מנחם ומחמם
והשיר הזה במיוחד 🙂

האלבום הנוכחי הוא האלבום ה-18 במספר של ניק קייב ולגמרי נופל תחת קטגורית “אלבומי האבל” שמאפיינים את יצירותיו בשנים האחרונות.

לאנשי השיווק יש גם שיר בשם Conversion, שכמובן ממש לא מדבר על משפכים שיווקיים ושאר ירקות

לאנשי התורה יש את סיפור קין והבל ארוג לתוך שיר גשום בשם Frogs

לשמחים שבינינו יש שיר ציני במיוחד בשם Joy

לאוהבי החי והקינמון יש את Cinnamon Horses

וכן, ברור לי שתחשבו שנפלתי על כל הראש
כי מה מנחם באלבום הזה ועוד בימים הקודרים שעוברים עלינו?
ועדיין –

איך אומרים על דרכי האל? נסתרות הן?
אז גם בצלילים זה עובד 🙂

והנה השיר הפותח את האלבום –

והנה השיר שסוגר אותו –

האזנה נעימה ומנחמת
ושישובו כבר כל הבנות והבנים, כולל תקווה אחת וגאולה שתיים, אמן 🙏

אם לכרוע ברך ולהשתחוות לנפלאות הטכנולוגיה, אדיסון והפונוגרף שלו, הגרמופון של אמיל, טייפ סלילים וכל מה שה״קדמונים״ שלי עברו בדרך להקלטת ויז׳ואל וסאונד – אז זה ברגעים כאלו, כשאני מוצאת את עצמי בלופים אינסופיים מול ג׳ף באקלי המת, חי ופועם מול עיניי ואוזניי, הופעה חיה בפרנקפורט, גרמניה, ביוטיוב, כאילו לא עברו למעלה מ-26 שנה.

יש קולות שאתה צריך לראות את המקור שלהם כדי להאמין שהם אמתיים, שבן אנוש עומד מאחוריהם.

יש לי שריטה כזו שחוששת מאנשים מושלמים מדי, כאילו אם אתה מושלם מדי – בטוח לא יניחו לך להישאר בעולם הזה יותר מדי. השריטה הזו נוראית כשחושבים על זה שכל אמא חושבת שהילדים שלה מושלמים (צא דיבוק, צא).
בכל מקרה כל מי שמכיר את הסיפור העצוב של באקלי ומותו בטרם עת בטביעה יכול לראות בזו הוכחה חיה למלאכיות שלו, נצר למלאך אחר, טים באקלי הזמר והאב שבעצמו הלך מעולמנו בגיל 28, אבל במקרה שלו המוות לא באמת הכרחי כהוכחה.

פשוט צריך להקשיב. במקרה הזה גם להתבונן.
ולהודות למכונת הזמן הקטנה שלנו שמסוגלת לקחת אותנו כל כך אחורה ולגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו באמת שם, עם מעט האנשים בקהל, שבאותו רגע לא מודעים בכלל לגודל האירוע שהם נוטלים בו חלק.

כמעט חצי שנה לקח לי להתיישב ולהאזין לאלבום האחרון של איש המערות האהוב עליי. מאז מות בנו נהיה לי יותר ויותר קשה להאזין לו. בהתחלה מצאתי עצמי נמנעת מכל דבר חדש שלו, מהסיבה הברורה: אני אוהבת את הגרסה הפורקת עול שלו יותר מזו המתפרקת, אין מה לעשות. עם זאת, בהמשך קלטתי שגם מה״עתיקים״ שלו אני נמנעת.

ואז לקחתי נשימה ולחצתי פליי.
ועל כך יאמר: “שיו, איזה מזל ש!”

שכן אין ספק:
״לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ״

וזה היה בול הזמן שלי.

להקשיב ממש.
לצלול.
ולרחף.
בהשלמה,
במחילה,
בהתאהבות מחודשת.

People ask me how I changed, I say: it is a singular road
And the lavender has stained my skin and made me strange
The lavender is tall and reaches beyond the heavenly cover
I plough through this furious world of which I’m truly overAnd sometimes I hear my name, oh where did you go
But the lavender is broad and it’s a singular road

>> לאלבום המלא בספוטיפיי