הקסם של הקיום הזה הוא שרוב הקסמים לא מסתתרים בתוך מגבעות שחורות מאורכות, ארנבונים רכים ותיבות ברזל עם מנעולי ענק או מילה סודית שרק מתי מעט יודעים. העולם הזה מלא באנשים שמוצאים קסמים וחולקים אתם, פשוט כי הם לא יכולים אחרת. זה טבעם של קסמים. הם נוגעים בנו וגורמים לנו לנוע והתנועה הזו יוצרת קסם חדש שמכריח אותנו לשתף.
אז אם פעם בעולם לא דיגיטלי בעליל הייתי צריכה סרטון בשחור-לבן בערוץ הראשון כדי לגלות להקות שלא ידעתי על קיומן, ורדיו, וספרים נחבאים במדפי הספריה של אמי, היום זה פשוט נוחת עליי. רגע קטן ביוטיוב, או בספוטיפיי, ואני בהללויה משלי.
וככה גם גיליתי את “הרגשתי הלוויה במוח(י)” של אמילי דיקינסון, דרך איש הציפור והכינור המשרקרק האהוב עליי, אנדרו בירד, בשיר שאתם יכולים להאזין לו ממש עוד רגע, אם רק תואילו ללחוץ על משולש הנגן.
“זמן לכל ועת לכל חפץ” אני אומרת לעצמי ומרגיעה, כי אין ספק שאני ואמילי מזמן היינו צריכות לשבת ביחד על ראש גבעה בלונדון, משחררות ענני הבל פה לאוויר תוך התמסרות אינסופית במילים הקסומות ביותר בעולם.
I felt a Funeral, in my Brain
BY EMILY DICKINSON
I felt a Funeral, in my Brain, And Mourners to and fro Kept treading – treading – till it seemed That Sense was breaking through –
And when they all were seated, A Service, like a Drum – Kept beating – beating – till I thought My mind was going numb –
And then I heard them lift a Box And creak across my Soul With those same Boots of Lead, again, Then Space – began to toll,
As all the Heavens were a Bell, And Being, but an Ear, And I, and Silence, some strange Race, Wrecked, solitary, here –
And then a Plank in Reason, broke, And I dropped down, and down – And hit a World, at every plunge, And Finished knowing – then –
אם גם אתם עובדים מהבית, בין אם זה באופן מלא או רק כמה ימים בשבוע – אני בטוחה שאתם מכירים את זה מקרוב.
מצד אחד השינוי הזה של עבודה מהבית הביא אתו מלא דברים טובים כמו זמן פנוי, ופחות עצבים בפקקים, יותר זמן עם המשפחה ובמקרה שלי גם ממ”ד מאובזר ומסודר (לפני שהמקום נהיה המשרד שלי הוא די היה מחסן מבולגן שלא עשה חשק להיכנס אליו, אפילו לא כשבחוץ השתוללו אזעקות).
מצד שני משהו בזמן הפנוי, שלפני רגע התרברבתי בו על שגדל, שינה את פניו. כי כשאת חוזרת מחופשה לבית שלך שהוא גם מקום העבודה, את לא באמת תנוחי עוד קצת לפני שתדליקי את המחשב להסתער על המשימות, וכשהילדים יראו אותך מול המחשב הם לרגע לא יחשבו שאת סתם גולשת להנאתך, כי מבחינתם מחשב זה עבודה, מה שאומר שאת אמא שכל הזמן עובדת, חולת עבודה (הקטן פעם איים עליי שהוא ייקח לי את המחשב כי ממה שהוא מבין זה הדבר שהכי מתקרב לבייבלייד שהוא אוהב, כך שאם יחרים לי אותו הרי שהלך עליי) ובאופן כללי את כבר לא עושה בבית דברים שאפשר לקטוע בלי להתנצל על כך.
אני זוכרת את התקופה הלא כל כך רחוקה ההיא, כשעבדתי במשרד 5 ימים בשבוע, חיה בלילות, עובדת בימים, מחייכת אל מול “ערה?” באחת עשרה בלילה. היום זה קורה באחת עשרה בבוקר ובלילה ולמעשה בכל שעה כמעט. רק שזה כבר לא הפלאפון, זה הוואטסאפ ווב שמתריע: “עסוקה?”
אז השתעשעתי עם האימג’ של הסוכה (תודו שהעפתי לכם את הסכך!), אבל אני לגמרי עומדת מאחורי אימג’ הCanva המפואר שיצרתי פה: “עסוקה?” זו ה”ערה?” החדשה. ואני לא בטוחה שזה מגניב באותה מידה.
כולם חשבו שהתחלקנו על השכל. “מצפה רמון באוגוסט??? תתאיידו בפחות מעשרים שניות והילדים יתחרפנו מלהיות כל היום במלון” אבל החלטנו לתת צ’אנס וזו היתה החופשה המשפחתית הכי טובה שהיתה לנו עד היום (עם כל הכבוד למלון ממילא המפואר וירושלים אהובתי או חיפה המעולה לילדים שעוד אקדיש לה פוסט בנפרד).
זה התחיל מהרצון לראות כוכבים כמו שרק במדבר אפשר אבל דווקא השנה הירח החליט להאיר במלא עוצמתו בתקופת המטאורים הנופלים, אז דחינו את הנסיעה לאמצע אוגוסט. הפיינשמייקר שלי הסכים להתפשר על פונדק רמון של ישרוטל וזו היתה פשרה טובה בהחלט.
כולם הזהירו אותנו שמדובר במלון פשוט, ללא מעלית, ושנבוא עם מינימום ציפיות, אז בדיוק ככה הגענו. גילינו מלון אכן פשוט אבל מתוחזק היטב, עם צוות אדיב שגם העלה לנו את המזוודות לקומה השלישית וגם התקשר כל יום לוודא שלא חסר לנו משהו. ארוחת הבוקר לא מפוצצת במגוון אבל היא בהחלט עונה על צרכים של משפחה ממוצעת. רק תבואו מוקדם כי אם אתם מהמבוששים להתעורר סביר שתגיעו למגוון עוד יותר מצומצם.
אז מה היה כל כך מושלם? הכל וכלום. ובמילה אחת: המדבר.
יום א’: נחיתה, חבית ומסע בין כוכבים
את החבית, חווית?
נתחיל במקום שהתחלנו אתו: החבית. במרחק 5 דקות הליכה מהמלון במרכז קטן ובו מכולת (העגלה עם הסלוגן החמוד: “אנשים לפני רווחים”), מסעדונת שלא הצצנו לתוכה העונה לשם Levi’s (תודו שמצחיק!) גילינו את בר המסעדה שהפך למקום הקבוע שלנו – “החבית”. מדובר בבר מסעדה מהסוג שהייתם מצפים למצוא בתל אביב, עם מלצרים אדיבים וחייכנים, עיצוב כיפי (כולל שולחנות מחביות), מוסיקה מצוינת ותפריט שמתאים לגדולים וקטנים כאחד.
מסע בין כוכבים עם “בטבע”
בערב יצאנו להדרכת כוכבים של “בטבע” שהיתה מושלמת. נסענו בטור מכוניות אחרי המדריך עד למכתש ושם זכינו לראות כוכב נופל תוך שהוא סיפר לנו על הכוכבים ובסוף גם נתן לנו לצפות בהם דרך טלסקופים ענקיים.
כשראיתי את שבתאי עם הטבעת זה היה כל כך לא הגיוני שלרגע הייתי צריכה שיראו לי שלא מסתתרות שום שקופיות בטלסקופ. הילדים נהנהו והפגינו ידע שלא ידעתי שהיה להם (“קיטנת מדעים” זה ה-דבר!). הקיצר: מומלץ בחום! (אבל תביאו אתכם עליונית כי דווקא קריר בערב)
יום ב’: אבן רוח מים , גמלים וגן פסלים
למחרת לקחנו את הזמן כך שיצא שהגענו ל”אבן רוח מים” טיפה’לה מאוחר לכריית חולות צבעוניים תחת השמש הקופחת, ועדיין הילדים התלהבו וסגרנו שנשוב לשם ביום המחר כמה שיותר מוקדם. זה היה מושלם כי היינו שם לגמרי לבד וככה לילדים היה זמן גם למלא שני בקבוקים בחול וגם לטפס על ההר הקטן ולרדת ממנו כמה וכמה פעמים 🙂
אחרי לאנץ’ במרכז הגדול יותר של מצפה רמון, אני והגדול התמלאנו ב”דיל תבשיל” המוכר והאהוב של “Mauna” בעוד הקטן ואבא לקחו טייקאויי מ”החבית”, וגיחה קצרצרה לבריכה של המלון להתרעננות, יצאנו לטיול גמלים קצרצר עם “בן במדבר”.
הטיול עצמו היה קצרצר ובו בן סיפר לנו קצת על המדבר, המכתש ומשפחת הגמלים, אבל אני הכי נהניתי מההמתנה באוהל, עם התה המר שהגישו לנו, הרוח שלא הפסיקה ללטף וההרגשה המטורפת שאנחנו בכלל בסיני, פשוט במקום ים טורקיז קבלנו מכתש מטורף בשלל צבעים.
בדרך חזרה מבן עצרנו בספונטני בגן הפסלים, שם טיילנו עד לשקיעה. זו היתה הפעם הראשונה בה קלטתי כמה המדבר עושה טוב לכל אחד מאתנו ביחד ובנפרד. הגדול רץ לטפס על כל מה שאפשר, הקטן צעד לו תוך כדי ששר לעצמו, אני דלגתי בין שניהם ואבא מאחור, הלך לו בקצב שלו, ובניגוד לפעמים שאנחנו מוציאים אותו “לטבע” הוא היה נטול תלונות ונראה ממש מרוצה. הייתי רוצה להגיד שמתברר שאנחנו אנשים של מדבר, אבל אני חושבת שלמדבר באמת יש את הקסם שלו להפוך כל אדם לחלק ממנו…
בערב שוב חזרנו לחבית לערב של פיצות, בירות, טאקי וקינוחים
יום ג’: רמון, חוות האלפקות והר הגמל
למחרת, אחרי גיחה נוספת בחולות הצבעוניים של “אבן רוח מים”, קפצנו למרכז רמון שם למדנו בקושי (!) על אילן רמון, אסטרונאוטים והמכתש. אני באמת חושבת שיש פה פספוס רציני ומקווה שמהרכז הזה עוד יתפתח, אבל עד אז – לגמרי אפשר לוותר.
אחה”צ קפצנו לחוות האלפקות, שם למדנו להכיר את האלפקות, להבחין בינן לבין הלמות והכי חשוב – נהננו להאכיל אותן.
משם קפצנו להר הגמל שלצערנו היה תחום בחוט בשל שיפוצים, מה שכמובן לא מנע מאף אחד לעלות עליו אבל החלטנו לתת לילדים שיעור בציות לחוקים והסתפקנו בצפייה בו מרחוק.
יום ד’: בן גוריון והביתה
בדרכנו הביתה, לכיוון המרכז, עצרנו בצריף של בן גוריון שהתגלה כמקום מושלם ללימוד, העשרה ופאן טהור לגדולים וקטנים כאחד (ההיפך הגמור ממרכז רמון המאכזב). זה העיף אותי לימים הנאיביים שלי בגרעין הנח”ל ועשה לי חשק לעוד, מה שאומר שעוד נשוב למקום.
חדר העשרה אינטראקטיבי מושלם למעט עניין האודיו שמתערבב זה בזה…
הילדים חפשו חפצים ספציפיים בדף עבודה שקבלו וכך עברו בין החדרים ולמדו קצת עם בן גוריון ופולה
אהובתי בעיר הולדתי מעירה מתים שלא קברתי מגשימה חלומות שלא העזתי מסמנת דרכים שצעדי הילדה שהייתי חששו להטביע השפתיים שלה מדברות געגועים אבל אני רואה את הלב בעיניים פועם כמו שרק תינוקות יודעים מהר מהר בנשימות איטיות של חסד
