Categories
כללי

יומני היקורונה שלום

עליתם פעם על רכבת הרים בלי חגורה? אני לא.
זה מן קטע פסיכולוגי כזה. את יודעת שכוחות פיזיקליים הם ששומרים אותך במקום ועדיין יש משהו מרגיע בקליק הזה של החגורה הרפויה. 

כמו ללכת לעשות בדיקת PCR אחרי שכל בני המשפחה שלך, החולים לשעבר, כבר יצאו מבידוד, בידיעה ברורה שמחר גם את יוצאת לחופשי, לעצים, לפרחים, לשמים, לים, אפילו סתם לאספלט ולפסים הלבנים של מעברי החצייה, העיקר שחוץ. אלא שאז את מתחילה להרגיש רע, ושוב ה”נההההה” המתמשך הזה, המבטל, זה סתם פסיכולוגי, שבועיים טיפלת בשלושתם ולא נדבקת אז מה פתאום עכשיו, אבל ה”נההההה” הופך ל”נה נה נה נה נה”, רק בלי “שוקולד אילנה” כמו שהילדים נוהגים לקרוא, ובום, את נשאבת למיטה.

ואני שונאת לשכב במיטה.
אני לא בן אדם של מיטה, למעט כשאני חצי מקיימת את מצוות פרו ורבו (יותר מקיימת, פחות פורה ורובה), או סתם מתכפתת עם האיש שלי (פעם, לפני שנהייתי אמא הייתי עושה את זה גם עם ספרים ודיסקים), אז בהתחלה עוד התעקשתי בלא להיהפך לדוגמה שעל המצעים, אבל קורונה היא קורונה היא קורונה וכמה שתנסי לעמוד, או אפילו לשבת, ככה תרגישי רע – אז התמזגתי.

בירידות החדות ברכבת ההרים, גם בלי הלופים המסחררים, העיניים דוקרות, מתקשות להביט בעולם, כאילו הכל מואר מדי, מסנוור, והלב מאיים לכווץ כל שריר קיים (בוקר אור פחדים קיומיים!) ואת מרגישה איך כל אחת משערות הראש נאנקת בכאב (הן ממש מתאמצות להישאר מחוברות לקרקפת אבל המאמץ הזה גובה מחיר כבד, מכאיב ממש) ותוהה איך יכול להיות כאב כל כך נקודתי בפאקינג עצם ברגל או באחורי הראש, אבל זה שם וזה קיים ושום כרית לא תרכך את התחושה הזו. 

אז את מתחילה לספור את השעות הנותרות למשכך הכאבים הבא ומחשבת איך את האחרון תקחי לפני השינה, למרות שאת לא באמת ישנה (אישה צריכה להאמין במשהו), ומתפללת שזהו, מכאן זה רק ילך וישתפר, וכשהאף מתחיל לנזול את קצת מצתהלת לך (סליחה אליעזר, אני יודעת שזו לא עברית, אבל צוהלת זה פחות חזק, אני באמת ובתמים מצתהלת, עם ת׳ כמו של מתרגשת) מתחת לשפם (והנזלת) כי את זוכרת שכשבן זוגך התחיל לנזול העניינים התחילו להשתפר, ומשהו כמו יומיים אחרי הוא כבר חזר לעמוד על הרגליים (ואז גילה שאין לו חוש ריח, אבל זה כבר היה קטן עליו), אבל בערב שוב את מוצאת עצמך מטולטלת במושב והרכבת טסה, אדישה ללחישות שלך שמנסות לצעוק, מעלה, מטה, עוד לופ ועוד לופ, ופתאום גם המדחום מראה מספרים שמעולם לא הראה וכשאת מנסה לדבר יוצא לך מן קול חורק כזה, מהעתיד, מאיך שתשמעי 40 שנה מעכשיו, ואת לא מסוגלת לראות אותו מתקרב אבל זה ברור לך שהוא שם, וכמו חולצה תחת המגהץ, הקצוות של הגוף שלך נדחקים זה לעבר זה, נדחסים.

הכי כואב לי שכשהם היו חולים, הייתי רחוקה מהם, מטפלת מרחוק, כל הזמן עם מסיכה, אוכלת לבד, במרחק מהם, ועכשיו זה ממשיך, רק שאני החולה והם הבריאים.
זה הדבר הכי מצחין במחלה הזו. חוקי הבידוד שהצמידו לה.
הייתם מצפים שאוכל לחבק את האהובים שלי ולחלוק אתם את אותו המרחב. הם הרי החלימו מאותו וירוס בדיוק לפני שניה, לא? אבל לא. עשיתי כמה שיחות לקופת החולים ומשרד הבריאות, לוודא, וכל פעם נתקלתי בתשובה הסתומה: נכון, תיאורטית הם לא אמורים להידבק ולהדביק, אבל החוק אומר שמאומת חייב להיות מבודד, גם ממחלימים ומחוסנים, כולל מחלימים טריים.

דברנו על זה כשהם התחילו להחלים. הגדול שלי (6 עוד מעט וחצי) הבטיח שאם בטעות אדבק כשהם כבר יהיו אחרי, הם ישארו אתי ״באש ובמים״, ואני הייתי צריכה להסביר לקטן (אוטוטו 5) מה זה אומר, ״באש ובמים״, והוא מיד התחיל עם משחקי הדמיון, מקפץ עם איזו בובת פוקימון הזויה מעל להבות ונהרות אדירים.
אבל הם חייבים שגרה ועכשיו אבא מספק להם אותה, אז הם קמים ומתארגנים ונעלמים למסגרות וחוזרים רק אחרי שכבר אי אפשר להישאר בחוץ, ןאני שומעת אותם מבעד לדלת מתארגנים לסוף היום, ארוחה, מקלחת, צחצוח שיניים – ואני לבד.

הקטן עוד מנסה להיכנס לחדר וצועק לי ״חיבוקי״ מרחוק (ברוך הבא עוד סדק בלב), אבל הגדול משתמש בהדחקה, או שמא בהסתגלות יתרה, ובכלל לא מזכיר את קיומי. 
ואני כמהה. 
למגע, לחיבוק, לקול אנושי.

ברוב פולניותי התחלתי לבקש מאנשים שיתקשרו ויפסיקו עם ההודעות בוואטסאפ. האור של המסך מעיק והאוזן כמהה לתקשורת של ממש, או כזו שהכי קרובה לממש: לשמוע קצת סיפורים של מי שחיים כרגיל, או לכאורה כרגיל, כי בתכל׳ס כולנו חיים את הסיוט הזה כבר למעלה משנה וחצי, מחכים להתעורר.

עוד כמה ימים הסיוט הזה יהיה מאחורי, אבל זה רק סיוט אחד בסדרה ההזויה של הסיוטים הללו. זוכרים את סיוט ברחוב אלם, כשהם נוסעים ברכב להציל את החברה ולמעשה חיים את אותו רגע שוב ושוב, נעים במעגל אינסופי?
אז ככה.

לסיום,
1. אם תשמעו על מישהו שחטף קורונה – עזבו אתכם ממקס ברנר, עוגות ושאר תופינים. פשוט תתקשרו ותספרו לו איזו בדיחה או סיפור יבשושי מהחיים.
זה כל מה שצריך.
2. כן, זה שהצלחתי לכתוב את כל זה אומר שאני על המסלול (או שהאקמול שיחק אותה ביג טיים).
3. הנה שיר נחמה שהיה פעם הרינגטון שלי ואתמול החלטתי להחזיר:


Categories
מוסיקה

שדות הלבנדר של איש המערות

כמעט חצי שנה לקח לי להתיישב ולהאזין לאלבום האחרון של איש המערות האהוב עליי. מאז מות בנו נהיה לי יותר ויותר קשה להאזין לו. בהתחלה מצאתי עצמי נמנעת מכל דבר חדש שלו, מהסיבה הברורה: אני אוהבת את הגרסה הפורקת עול שלו יותר מזו המתפרקת, אין מה לעשות. עם זאת, בהמשך קלטתי שגם מה״עתיקים״ שלו אני נמנעת.

ואז לקחתי נשימה ולחצתי פליי.
ועל כך יאמר: “שיו, איזה מזל ש!”

שכן אין ספק:
״לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ״

וזה היה בול הזמן שלי.

להקשיב ממש.
לצלול.
ולרחף.
בהשלמה,
במחילה,
בהתאהבות מחודשת.

People ask me how I changed, I say: it is a singular road
And the lavender has stained my skin and made me strange
The lavender is tall and reaches beyond the heavenly cover
I plough through this furious world of which I’m truly overAnd sometimes I hear my name, oh where did you go
But the lavender is broad and it’s a singular road

>> לאלבום המלא בספוטיפיי

Lavender Fields by Nick Cave & Warren Ellis – Carnage Album – 2021
White Elephant by Nick Cave & Warren Ellis – Carnage Album – 2021
Albuquerque by Nick Cave & Warren Ellis – Carnage Album – 2021
Categories
מוסיקה

אלבומים חדשים שעשו לי את השבוע

פעם הייתי שומעת מלא מוסיקה. מלא. בכמויות. חופרת באתרי הורדות ומורידה ומורידה ומורידה (אחרי שנים שלא הפסקתי לרכוש ולרכוש). היום זה קורה פחות לצערי אבל כל פעם שזה קורה – אני נזכרת במי שהייתי פעם וכמה שמוסיקה עושה לי בריא בכל הגוף, מהראש ועד לאצבע הקטנה בכף הרגל, זו שבקושי רואים לה את הציפורן.

אז איך אני מוצאת למה להאזין היום? קצת משייטת בתחנות רדיו כמו הקצה, קצת נותנת הזדמנות להמלצות של חברות וחברים מביני-דבר-ויותר וקצת הרבה משתעשעת עם עצמי בחיפושים בגוגל (נגיד מקלידה בתיבת החיפוש מילים כמו album 2021 monster) או בדברים ששמעתי פעם.
השבוע דגתי את הצלילים החדשים של 2021 דרך ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה של ההאזנות שלי. בחרתי ללכת שנתיים אחורה. אין באמת סיבה. אולי כדי להיזכר אילו צלילים עשו לי את זה לפני שהעולם התהפך, קורונה ושיט, ואולי סתם ככה. בכל מקרה, להלן השלל:

נתחיל ברגוע – אנדרו איש ציפור (Andrew Bird)

Andrew Bird & Jimbo Mathus – Encircle My Love
Andrew Bird & Jimbo Mathus – Beat Still My Heart

איש הציפור נושק ל-50 (עוד שנתיים, לא סופרת לך, תירגע) אבל לא באמת נח ביצירה שלו. אני חושבת שמתחילת דרכו (אי שם ב1996) לא היתה שנה בה נח כך שגם אם לא הוציא אלבום חדש הוא הוציא איזה אוסף או סינגל.
בכל מקרה באלבום הנוכחי, These 13, הוא משתף פעולה עם הסינגר-סונג-רייטר והגיטריסט Jimbo Mathus וכמו תמיד הוא מצליח להשקיט בי את כל הסערות. תהרגו אותי אם אלו מיתרי הכינור, הגיטרה, הקול שלו או השריקות – לאנדרו בירד הכישרון להגיע למתג החבוי שלי.

זהו. מכאן יש רק הד בנגינג ונענועי אגן

תסלחו לי על המעבר החד אבל כל שאר האלבומים שעשו לי את זה השבוע הם כאלו שמתכתבים עם בת ה-16 שבי שמשום מה נתקעה לי במערכת. בן זוגי שיחיה עוד מאמין שכמו בבושקה הוא יום אחד יצליח לנער אותה ממני, החוצה, אבל בינתיים זה לא קרה ולשמחתי יש צלילים שמאכילים את המפלצת החמודה הזו.

יאמי או מאמי עם ״רדיו דיסה״ (Porridge radio )

Porridge Radio הם הרכב בריטי בועט וחמוד מברייטון שזורק את הגיטרות והווקאל שלו לאוזני המעריצים מזה 6 שנים, מאז 2015. בפרונט שלו ניצבת דנה מרגולין שגם כותבת את השירים ומנגנת על גיטרה ואישית מזכירה לי את ענבל פרלמוטר. אני ממש אוהבת את השירה הרפטטיבית לה, כמובן המבטא וזה שהיא נוטה לצווח 🙂

האלבום האחרון שלהם, Every Bad, יצא למעשה ב-2020 אבל השנה הם הוציאו גרסה ״מורחבת״ שלו כך שזכיתי פעמיים.

Porridge Radio – Every bad

הבלונדה לשלטון (Homecoming / Du Blonde)

בבלונדה התאהבתי לראשונה לפני שנתיים, כשהוציאו את האלבום Lung Bread for Daddy, השני במספר. האדם, או ״האנשים״, שמאחורי השם הם Beth Jeans Houghton – אוסף של כישרון מוסיקלי וחזותי (בהמשך הקליפ החמוד שעשו לשיר ״חולה אהבה״ של רד הוט צ׳ילי פפרז) ואם אתם מבולבלים זה בגלל שבת׳ היא מה שנקרא non-binary: אנשים שתופסים את עצמם לא כגבר ולא כאישה.

בכל מקרה, אני ממש אוהבת את המוסיקה שלהם. קבלו:

ועוד אחד כדי שתבינו לעומק את הצבעוניות הפנימית והחיצונית שלהם:

הקליפ שעשו לרד הוט:

טוטלור!

Categories
ספרות ילדים

סיפורים (לא) לפני השינה

לא יודעת איך זה עם הקטנים שלכם, אבל אם יש משהו שלמדתי בקריירת האמהות היחסית מתחילה שלי – חייבים להוריד הילוך לפני השינה אחרת האינדיאנים לא קולטים שחושך בחוץ והגיע הזמן לעצום עיניים ולהירדם, או כמו שאני אומרת להם ״עכשיו הולכים לישון עד אור ראשון״ (בשנה האחרונה הוספתי ״אפשר גם עד אור שני ושלישי״ כי לא באמת רוצה אותם ליד המיטה שלי עם שחר, אבל האמת היא שזה לא באמת עוזר לי).

עם הירידה בהילוך אמורים להיפרד לשלום מכל פעילות מעוררת (בן זוגי, שיחיה, מפליא ושר להם שיר ערש כבר במהלך האמבטיה!) ולבחור ספר מרגיע.

ברשימת הספרים האסורים מככבים ספרים אינפורמטיביים שמלמדים על כל מיני דברים כמו על דינוזאורים או חלל, ספרים עם לשוניות (בזמן שלפני השינה – גם לפתוח לשונית זו פעילות מאמצת!) וספרים מצחיקים.

ספרים מצחיקים זה הדבר הכי כיפי בעולם. אין הורה שלא ימס למראה ילדים המתגלגלים לתוך עצמם במעין פקעת אנושית ולא מפסיקים להתפקע מצחוק, ועדיין – כמה מצחיקים, ככה הם השטן בהתגלמותו.
הסיבה היא פשוטה: ספרים מצחיקים מרחיקים אתכם מהיעד של ילדים ישנים לפני תשע.

מהניסיון שלי, אם יש לכם ילדים בגילאי 5-6 ואתם זקוקים לשעות השקט שלכם בערב, כדאי לכם מאוד להימנע מהקראת הספרים הבאמת מעולים הבאים.
חשוב לציין כי תמיד ישנה האפשרות לפתוח את טקס השינה הרבה יותר מוקדם ואז אפשר לשקוע לספרים עבי כרס ואפילו כאלו שמעוררים את הפקעות המתגלגלות מרבצן, פשוט כי (לפעמים) הזמן עושה את שלו.

ספרי ילדים מעולים שלא כדאי לקרוא לפני השינה

סדרת ״הרפתקאות דוד אריה״

כשרק רכשנו את הספר הראשון בסדרה, ״הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה״, והגדול (אוטוטו בן 6) לא הפסיק להשמיע קולות של נחנק מרוב אושר, חשבנו שעלינו פה על משהו מטורררררף. ואכן עלינו עליו, הבעיה שעם הדבר המטורררררף הזה גם השינה נטרפה והילד נשאר עם עיניים פעורות עד משהו כמו תשע וחצי – עשר בלילה.
הדוד אריה (מאת ינץ לוי הבאמת מלך) הוא אחד האדירים (והמצחיקים) בממלכת המילה הכתובה לילדים, אבל הוא האויב הראשון במעלה של יעד ה״ילדים ישנים לפני תשע״.
חובה לקנות או להשאיל מהספריה ולקרוא, אבל לא אחרי שמונה בערב.

הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה – הספר הראשון בסדרה

נ.ב
גם לכם הדוד אריה מזכיר את סבא טוביה? 🙂

טימי טעות כשמו כן הוא

גם ״טימי טעות״ של סטפן פסטיס (אמן קומיקס אמריקני) הוא מהספרים שגורמים לילדים קטנים להתפקע מצחוק, הווה אומר מאיימים על הצניחה המוקדמת שלהם לעולם החלומות.
טימי הוא ילד קריקטורה תרתי משמע עם דמיון מפה עד הונלולו שהקים סוכנות בילוש ויש לו עוזר שהוא בכלל דוב קוטב העונה לשם אנוש (חברו את זה לטימי טעות ותבינו את השיעור הראשון ב״משחקי מילים משעשעים״ שהילדים שלכם הולכים ללמוד), חבר בשם רולו טוכעס וחבר אחר לכיתה, נונציו בנדיצ׳י, ששוכר את שירותיו ונוהג לדחוף לאף מלא דברים, בין היתר מחקים של עפרונות.
אם לסכם בשלוש מילים: אושר דבילי צרוף.

טימי טעות
טימי טעות 2 מאת סטפן פסטיס
ימין: אנוש * שמאל: סטנפרד הידוע בכינויו רולו טוכעס * למטה: נונציו בנדיצ׳י מלך המחקים

כראמל החתול ושינה ערבה ממול

כראמל החתול הוא דווקא יופי של ספר לפני השינה. יש בו הרפתקאות ואקשן, אבל לא יותר מדי מתח או הומור. אישית ספרים עם פרקים (שזה כנראה העתיד שלי לאור ילדיי שמשום מה גדלים ולא נתקעים בגילאים של ספרים עם דפים קשים) קשים עליי, פשוט כי אני עייפה יותר מילדיי בשעה שהם אמורים לצנוח.

כראמל החתול מאת מאירה ברנע – גולדברג

אגף ספרי האימה

באגף המפחידים מככבים אצלנו שלושה ספרים: ברמלי של צ׳וקובסקי, פטר והזאב וכן המסע אל האי אולי, כאשר כאן דווקא בן הארבע הוא הגיבור הראשי.

ברמלי טורף הילדים היא דמות שקשה לקטן לאהוב, גם אחרי שהיא הופכת את עורה ונהיית לקונדיטור שמחלק מגדנות לקטנטנים (בינינו? שינוי קצת תמוה) ואני לגמרי מבינה אותו, על אחת כמה וכמה לאור האיורים הפסיכדלים-מוטרפים של דוד פולונסקי.

פטר והזאב מפחיד אותו רק בגלל שהשמעתי לו את הקלטת (כן, כן, התגלגלה לידיי קלטת ונמצא רשמקול ישן לשם כך) וזה הכי בצדק בעולם. מי מאתנו לא מצא את עצמו הילד נמשך אל האימה, מפורק מרעידות, ועדיין לא מצליח להרפות? אצלי ואצל אחיי זה היה בצורת תקליט וחרשנו אותו עד כדי שריטות עמוקות, תרתי משמע.

פטר והזאב – מספר דן כנר

לגבי המסע אל האי אולי – הכל היה בסדר עד שהגענו לעמוד השני בו היה ציור של אלישבע הבובה השבורה והגידמת. וויי ויי, כמה שהילד הזה הוא מיני-מי שלי בדברים האלו. אני עד גיל מאוחר נמנעתי מלראות את צ׳אקי וכשנתקלתי בבובות תמיד השתדלתי להתרחק מהם. אפילו כשכבר הייתי התיכון ואמא שלי קבלה איזו בובת כרוב ענקית, היה לי ממש קשה להיות אתה לבד בחדר, כשהיא מאחוריי…

כהערת אגב, יש גרסה מודרנית של ״המסע אל האי אולי״ עם איורים מרהיבים של בתיה קולטון אך זו טרם התגלגלה אלינו. מי יודע, אולי הגרסה הזו תקל על הקטנטן.

בין שיר ערש לסיפור הרס

לסיום, וכדי להקליל את אווירת האימה, קבלו את ד״ר סוס בגרסת ראפ 🙂
ההורה הראשון שיצליח להרדים עם זה את ילדיו מוזמן ליצור עמי קשר לקבלת תעודת הורה מרדים מצטיין כולל מסלול ישיר לגינס ומפתח לגן עדן של ההורים המושלמים.

לילה טוב חמודים!