אם לכרוע ברך ולהשתחוות לנפלאות הטכנולוגיה, אדיסון והפונוגרף שלו, הגרמופון של אמיל, טייפ סלילים וכל מה שה״קדמונים״ שלי עברו בדרך להקלטת ויז׳ואל וסאונד – אז זה ברגעים כאלו, כשאני מוצאת את עצמי בלופים אינסופיים מול ג׳ף באקלי המת, חי ופועם מול עיניי ואוזניי, הופעה חיה בפרנקפורט, גרמניה, ביוטיוב, כאילו לא עברו למעלה מ-26 שנה.
יש קולות שאתה צריך לראות את המקור שלהם כדי להאמין שהם אמתיים, שבן אנוש עומד מאחוריהם.
יש לי שריטה כזו שחוששת מאנשים מושלמים מדי, כאילו אם אתה מושלם מדי – בטוח לא יניחו לך להישאר בעולם הזה יותר מדי. השריטה הזו נוראית כשחושבים על זה שכל אמא חושבת שהילדים שלה מושלמים (צא דיבוק, צא).
בכל מקרה כל מי שמכיר את הסיפור העצוב של באקלי ומותו בטרם עת בטביעה יכול לראות בזו הוכחה חיה למלאכיות שלו, נצר למלאך אחר, טים באקלי הזמר והאב שבעצמו הלך מעולמנו בגיל 28, אבל במקרה שלו המוות לא באמת הכרחי כהוכחה.
פשוט צריך להקשיב. במקרה הזה גם להתבונן.
ולהודות למכונת הזמן הקטנה שלנו שמסוגלת לקחת אותנו כל כך אחורה ולגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו באמת שם, עם מעט האנשים בקהל, שבאותו רגע לא מודעים בכלל לגודל האירוע שהם נוטלים בו חלק.