IRoniC החיים כמשל

עליתם פעם על רכבת הרים בלי חגורה? אני לא.
זה מן קטע פסיכולוגי כזה. את יודעת שכוחות פיזיקליים הם ששומרים אותך במקום ועדיין יש משהו מרגיע בקליק הזה של החגורה הרפויה. 

כמו ללכת לעשות בדיקת PCR אחרי שכל בני המשפחה שלך, החולים לשעבר, כבר יצאו מבידוד, בידיעה ברורה שמחר גם את יוצאת לחופשי, לעצים, לפרחים, לשמים, לים, אפילו סתם לאספלט ולפסים הלבנים של מעברי החצייה, העיקר שחוץ. אלא שאז את מתחילה להרגיש רע, ושוב ה”נההההה” המתמשך הזה, המבטל, זה סתם פסיכולוגי, שבועיים טיפלת בשלושתם ולא נדבקת אז מה פתאום עכשיו, אבל ה”נההההה” הופך ל”נה נה נה נה נה”, רק בלי “שוקולד אילנה” כמו שהילדים נוהגים לקרוא, ובום, את נשאבת למיטה.

ואני שונאת לשכב במיטה.
אני לא בן אדם של מיטה, למעט כשאני חצי מקיימת את מצוות פרו ורבו (יותר מקיימת, פחות פורה ורובה), או סתם מתכפתת עם האיש שלי (פעם, לפני שנהייתי אמא הייתי עושה את זה גם עם ספרים ודיסקים), אז בהתחלה עוד התעקשתי בלא להיהפך לדוגמה שעל המצעים, אבל קורונה היא קורונה היא קורונה וכמה שתנסי לעמוד, או אפילו לשבת, ככה תרגישי רע – אז התמזגתי.

בירידות החדות ברכבת ההרים, גם בלי הלופים המסחררים, העיניים דוקרות, מתקשות להביט בעולם, כאילו הכל מואר מדי, מסנוור, והלב מאיים לכווץ כל שריר קיים (בוקר אור פחדים קיומיים!) ואת מרגישה איך כל אחת משערות הראש נאנקת בכאב (הן ממש מתאמצות להישאר מחוברות לקרקפת אבל המאמץ הזה גובה מחיר כבד, מכאיב ממש) ותוהה איך יכול להיות כאב כל כך נקודתי בפאקינג עצם ברגל או באחורי הראש, אבל זה שם וזה קיים ושום כרית לא תרכך את התחושה הזו. 

אז את מתחילה לספור את השעות הנותרות למשכך הכאבים הבא ומחשבת איך את האחרון תקחי לפני השינה, למרות שאת לא באמת ישנה (אישה צריכה להאמין במשהו), ומתפללת שזהו, מכאן זה רק ילך וישתפר, וכשהאף מתחיל לנזול את קצת מצתהלת לך (סליחה אליעזר, אני יודעת שזו לא עברית, אבל צוהלת זה פחות חזק, אני באמת ובתמים מצתהלת, עם ת׳ כמו של מתרגשת) מתחת לשפם (והנזלת) כי את זוכרת שכשבן זוגך התחיל לנזול העניינים התחילו להשתפר, ומשהו כמו יומיים אחרי הוא כבר חזר לעמוד על הרגליים (ואז גילה שאין לו חוש ריח, אבל זה כבר היה קטן עליו), אבל בערב שוב את מוצאת עצמך מטולטלת במושב והרכבת טסה, אדישה ללחישות שלך שמנסות לצעוק, מעלה, מטה, עוד לופ ועוד לופ, ופתאום גם המדחום מראה מספרים שמעולם לא הראה וכשאת מנסה לדבר יוצא לך מן קול חורק כזה, מהעתיד, מאיך שתשמעי 40 שנה מעכשיו, ואת לא מסוגלת לראות אותו מתקרב אבל זה ברור לך שהוא שם, וכמו חולצה תחת המגהץ, הקצוות של הגוף שלך נדחקים זה לעבר זה, נדחסים.

הכי כואב לי שכשהם היו חולים, הייתי רחוקה מהם, מטפלת מרחוק, כל הזמן עם מסיכה, אוכלת לבד, במרחק מהם, ועכשיו זה ממשיך, רק שאני החולה והם הבריאים.
זה הדבר הכי מצחין במחלה הזו. חוקי הבידוד שהצמידו לה.
הייתם מצפים שאוכל לחבק את האהובים שלי ולחלוק אתם את אותו המרחב. הם הרי החלימו מאותו וירוס בדיוק לפני שניה, לא? אבל לא. עשיתי כמה שיחות לקופת החולים ומשרד הבריאות, לוודא, וכל פעם נתקלתי בתשובה הסתומה: נכון, תיאורטית הם לא אמורים להידבק ולהדביק, אבל החוק אומר שמאומת חייב להיות מבודד, גם ממחלימים ומחוסנים, כולל מחלימים טריים.

דברנו על זה כשהם התחילו להחלים. הגדול שלי (6 עוד מעט וחצי) הבטיח שאם בטעות אדבק כשהם כבר יהיו אחרי, הם ישארו אתי ״באש ובמים״, ואני הייתי צריכה להסביר לקטן (אוטוטו 5) מה זה אומר, ״באש ובמים״, והוא מיד התחיל עם משחקי הדמיון, מקפץ עם איזו בובת פוקימון הזויה מעל להבות ונהרות אדירים.
אבל הם חייבים שגרה ועכשיו אבא מספק להם אותה, אז הם קמים ומתארגנים ונעלמים למסגרות וחוזרים רק אחרי שכבר אי אפשר להישאר בחוץ, ןאני שומעת אותם מבעד לדלת מתארגנים לסוף היום, ארוחה, מקלחת, צחצוח שיניים – ואני לבד.

הקטן עוד מנסה להיכנס לחדר וצועק לי ״חיבוקי״ מרחוק (ברוך הבא עוד סדק בלב), אבל הגדול משתמש בהדחקה, או שמא בהסתגלות יתרה, ובכלל לא מזכיר את קיומי. 
ואני כמהה. 
למגע, לחיבוק, לקול אנושי.

ברוב פולניותי התחלתי לבקש מאנשים שיתקשרו ויפסיקו עם ההודעות בוואטסאפ. האור של המסך מעיק והאוזן כמהה לתקשורת של ממש, או כזו שהכי קרובה לממש: לשמוע קצת סיפורים של מי שחיים כרגיל, או לכאורה כרגיל, כי בתכל׳ס כולנו חיים את הסיוט הזה כבר למעלה משנה וחצי, מחכים להתעורר.

עוד כמה ימים הסיוט הזה יהיה מאחורי, אבל זה רק סיוט אחד בסדרה ההזויה של הסיוטים הללו. זוכרים את סיוט ברחוב אלם, כשהם נוסעים ברכב להציל את החברה ולמעשה חיים את אותו רגע שוב ושוב, נעים במעגל אינסופי?
אז ככה.

לסיום,
1. אם תשמעו על מישהו שחטף קורונה – עזבו אתכם ממקס ברנר, עוגות ושאר תופינים. פשוט תתקשרו ותספרו לו איזו בדיחה או סיפור יבשושי מהחיים.
זה כל מה שצריך.
2. כן, זה שהצלחתי לכתוב את כל זה אומר שאני על המסלול (או שהאקמול שיחק אותה ביג טיים).
3. הנה שיר נחמה שהיה פעם הרינגטון שלי ואתמול החלטתי להחזיר: