אם גם אתם עובדים מהבית, בין אם זה באופן מלא או רק כמה ימים בשבוע – אני בטוחה שאתם מכירים את זה מקרוב.
מצד אחד השינוי הזה של עבודה מהבית הביא אתו מלא דברים טובים כמו זמן פנוי, ופחות עצבים בפקקים, יותר זמן עם המשפחה ובמקרה שלי גם ממ”ד מאובזר ומסודר (לפני שהמקום נהיה המשרד שלי הוא די היה מחסן מבולגן שלא עשה חשק להיכנס אליו, אפילו לא כשבחוץ השתוללו אזעקות).
מצד שני משהו בזמן הפנוי, שלפני רגע התרברבתי בו על שגדל, שינה את פניו.
כי כשאת חוזרת מחופשה לבית שלך שהוא גם מקום העבודה, את לא באמת תנוחי עוד קצת לפני שתדליקי את המחשב להסתער על המשימות, וכשהילדים יראו אותך מול המחשב הם לרגע לא יחשבו שאת סתם גולשת להנאתך, כי מבחינתם מחשב זה עבודה, מה שאומר שאת אמא שכל הזמן עובדת, חולת עבודה (הקטן פעם איים עליי שהוא ייקח לי את המחשב כי ממה שהוא מבין זה הדבר שהכי מתקרב לבייבלייד שהוא אוהב, כך שאם יחרים לי אותו הרי שהלך עליי) ובאופן כללי את כבר לא עושה בבית דברים שאפשר לקטוע בלי להתנצל על כך.
אני זוכרת את התקופה הלא כל כך רחוקה ההיא, כשעבדתי במשרד 5 ימים בשבוע, חיה בלילות, עובדת בימים, מחייכת אל מול “ערה?” באחת עשרה בלילה.
היום זה קורה באחת עשרה בבוקר ובלילה ולמעשה בכל שעה כמעט. רק שזה כבר לא הפלאפון, זה הוואטסאפ ווב שמתריע:
“עסוקה?”
אז השתעשעתי עם האימג’ של הסוכה (תודו שהעפתי לכם את הסכך!), אבל אני לגמרי עומדת מאחורי אימג’ הCanva המפואר שיצרתי פה:
“עסוקה?” זו ה”ערה?” החדשה.
ואני לא בטוחה שזה מגניב באותה מידה.