הרגשתי הלוויה במוח

הקסם של הקיום הזה הוא שרוב הקסמים לא מסתתרים בתוך מגבעות שחורות מאורכות, ארנבונים רכים ותיבות ברזל עם מנעולי ענק או מילה סודית שרק מתי מעט יודעים. העולם הזה מלא באנשים שמוצאים קסמים וחולקים אתם, פשוט כי הם לא יכולים אחרת.
זה טבעם של קסמים. הם נוגעים בנו וגורמים לנו לנוע והתנועה הזו יוצרת קסם חדש שמכריח אותנו לשתף.

אז אם פעם בעולם לא דיגיטלי בעליל הייתי צריכה סרטון בשחור-לבן בערוץ הראשון כדי לגלות להקות שלא ידעתי על קיומן, ורדיו, וספרים נחבאים במדפי הספריה של אמי, היום זה פשוט נוחת עליי. רגע קטן ביוטיוב, או בספוטיפיי, ואני בהללויה משלי.

וככה גם גיליתי את “הרגשתי הלוויה במוח(י)” של אמילי דיקינסון, דרך איש הציפור והכינור המשרקרק האהוב עליי, אנדרו בירד, בשיר שאתם יכולים להאזין לו ממש עוד רגע, אם רק תואילו ללחוץ על משולש הנגן.

“זמן לכל ועת לכל חפץ” אני אומרת לעצמי ומרגיעה, כי אין ספק שאני ואמילי מזמן היינו צריכות לשבת ביחד על ראש גבעה בלונדון, משחררות ענני הבל פה לאוויר תוך התמסרות אינסופית במילים
הקסומות
ביותר
בעולם.

I felt a Funeral, in my Brain

BY EMILY DICKINSON

I felt a Funeral, in my Brain,
And Mourners to and fro
Kept treading – treading – till it seemed
That Sense was breaking through –

And when they all were seated,
A Service, like a Drum –
Kept beating – beating – till I thought
My mind was going numb –

And then I heard them lift a Box
And creak across my Soul
With those same Boots of Lead, again,
Then Space – began to toll,

As all the Heavens were a Bell,
And Being, but an Ear,
And I, and Silence, some strange Race,
Wrecked, solitary, here –

And then a Plank in Reason, broke,
And I dropped down, and down –
And hit a World, at every plunge,
And Finished knowing – then –