הרומן שלי עם ביל מתחיל אי שם בשנת 2009 עם צאת אלבומו ״Sometimes I Wish We Were An Eagle״. זו היתה אהבה מהאזנה ראשונה שרק הלכה והתעצמה עם כל לופ נוסף של האלבום באוזניי. גרתי אז ברחוב גרוזנברג החמוד, לא רחוק משוק הכרמל ונווה צדק, מגדל כלבו שלום והים המלוח, לבדי, עטופה בצלילים בכל רגע פנוי בערך, כך שכל דבר שקשור לביל תמיד יעלה בי את הניחוחות של התקופה הזו. תצחקו אבל משהו בי התנגד אז למוסיקה בפלאפון כך שהייתי עדיין עם האמפי3 הבורדו מטאלי הקטן שלי, מתהלכת ברחובות העיר והשכונה שלי, בין הצללים והצלילים, חולמת ללא הפסקה.
תמיד נגד כיוון השעון
את היותו מר ערפיח (Smog) גיליתי כמובן רק אחר כך, כהרגלי בקודש, תמיד נגד כיוון השעון וזה רק העצים את הקראש שלי. מה צריכה בחורה מהמאהב המוסיקלי שלה? לא יותר מקצת רומנטיקה, קצת דכדכת והרבה גיטרות חורקות.
אם יש משהו שאני הכי שמחה לגלות לגבי אמן או הרכב שאך היה לי קליק אתו, זה אוסף של אלבומים שיצר בטרם התוודענו. עם סמוג חכתה לי רשימה של 11 אלבומי אולפן שאם להודות על האמת – טרם השלמתי, מהסיבה הפשוטה שנתקעתי על יוליוס קיסר, אהבה פראית ונהר שאינו מספיק לאהבה.
אם כבר צהוב שיהיה עם מוסיקאיות
כאנקדוטה חביבה, בחלוף הזמן מצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה עם האלבום ״What Would the Community Think״ של Cat Power אותו הוציאה, מסתבר, בזמן שהיתה זוגתו של קלהאן. ההשפעה שלו לא בלתי מורגשת שם בלשון המעטה 🙂
חוץ מהחתולה העוצמתית (צ׳אן מרשל), ביל יצא גם עם המוסיקאיות ליסה קריסטל קארבר, סינתיה דאל וגו׳אנה ניוסם, אך כמו שאומרים אצלנו בצ׳כונה, בסוף “סגר את הבסטה” עם Hanly Banks, צלמת וקולנועית, אתה הביא לעולם בן בשם ההולם Bass.
הנלי בנקס (קלהאן) יצרה את הדוקו ״אפוקליפסה״ על מסע ההופעות של ביל בשנת 2011 תוך שהיא משלבת קטעים מההופעות ומהנסיעות בדרכים.
אלבום זהב
שנה שעברה (2020) ביל קלהאן הוציא את האלבום “Gold Record” וכשמו כן הוא – זהב צרוף ומלא בעופות (הפעם יונים מתפוצצות), הומור שחור והתכתבות עם זמרי עבר כמו ג׳וני קאש, ריי קודר וליאונרד כהן.
כיוון שהאלבום הוא אסופה של שירים חדשים וישנים היכולים להחשב בקלות כל אחד כשיר בפני עצמו, עד למועד יציאת האלבום ב-4 בספטמבר 2020, ביל שחרר כל יום שני בשבוע שיר אחר מהאלבום.
גם כאן השירה של ביל ישר עושה לי להרגיש בבית, כל כך בבית שהשעה עכשיו שלוש וחצי בלילה ואני מקשקשת על ביל כאילו אין מחר בעוד למעשה כבר איני רווקה הוללת החיה בדד. בחדר הסמוך ישנים להם שני זאטוטים ממוצא אינדיאני וחדר אחרי נוחר לו האדם האהוב עליי עלי אדמות. אני רק מקווה שהוא יבין כשלא אצליח מחר לפקוח עין, כי, כמו שביל אומר ב”עוד שיר״ (לא השיר הכי חזק באלבום, מודה, ועדיין המילים מקסימות):
We will finish our songs another day
And watch the light as it fades away
Lonesome in a pleasant way
I guess the light that’s gone belongs to yesterday
אם בא לכם לקרוא עוד קצת על האלבום המופלא הזה, פיצ׳פורק נתנו לו כיסוי מוצלח, אבל בינינו – פשוט תאזינו לו.
ועד אז – בוקר אור ושינה ערבה, אמן!
