שדות הלבנדר של איש המערות

כמעט חצי שנה לקח לי להתיישב ולהאזין לאלבום האחרון של איש המערות האהוב עליי. מאז מות בנו נהיה לי יותר ויותר קשה להאזין לו. בהתחלה מצאתי עצמי נמנעת מכל דבר חדש שלו, מהסיבה הברורה: אני אוהבת את הגרסה הפורקת עול שלו יותר מזו המתפרקת, אין מה לעשות. עם זאת, בהמשך קלטתי שגם מה״עתיקים״ שלו אני נמנעת.

ואז לקחתי נשימה ולחצתי פליי.
ועל כך יאמר: “שיו, איזה מזל ש!”

שכן אין ספק:
״לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ״

וזה היה בול הזמן שלי.

להקשיב ממש.
לצלול.
ולרחף.
בהשלמה,
במחילה,
בהתאהבות מחודשת.

People ask me how I changed, I say: it is a singular road
And the lavender has stained my skin and made me strange
The lavender is tall and reaches beyond the heavenly cover
I plough through this furious world of which I’m truly overAnd sometimes I hear my name, oh where did you go
But the lavender is broad and it’s a singular road

>> לאלבום המלא בספוטיפיי