יומני היקר, המצב חרבנה.
אני יודעת שיש לי המון על מה להודות, ואני מודה, באמת. מודה על בן זוגי שיכול להצחיק אותי עד שכואבות לי הלחיים, מודה על שני האינדיאנים שלי שעל אף שהם מחרפנים אותי לפעמים, בטח ובטח בתקופה האיומה הזו, בסגר האינסופי הזה (כי גם כשזה לא רשמי – אנחנו בסגר, כבר שנה ב-hold, בהעדר תנועה, בקיפאון, ברגרסיה, בחיים ״סגורים לרווחה״), כי הם הכי יודעים להרחיב לי את הלב. מודה על הפרנסה שמצאתי בתקופה הכה קשה הזו, ועוד בדרך עצמאית, מודה על המשפחה שלי שאני לא רואה אבל לפחות אני יודעת שכולם בריאים ושלמים – מודה, מודה, מודה.
אבל דאם איט. המצב חרבנה.
נמאס לי לדאוג ונמאס לי להתגעגע ונמאס לי לחשוב על שפיות ילדיי, בזמן שבתכל׳ס אני מנסה לשמור על שלי. נמאס לי להיות סגורה, להסתכל על השמיים ולהרגיש שהם ממש רחוקים, להתגעגע לתחושת החופש הזו שהגוף יודע להרגיש כשהוא במרחב הפתוח, בלי מסכה, בלי הגנות, מגננות וחרדות על ״מה אם״.
נמאס לי מהפוליטיקה ומהתקשורת ולא לדעת מה נכון ומה לא, לנסות להגדיר לעצמי את האמת שלי בתוך כל השקר הזה, המיסוכים והמסיכות, מתחסנים מול מתנגדי חיסון, תומכי (אעלק) ימין מול תומכי (אעלק) שמאל ומרכז, ובכלל כל האדום נמצא בדרום, ואיפה הצפון שלי והמצפן ומתי כבר כל האלימות הזו תיפסק, נגד נשים ובכלל חלשים.
לפעמים אני חושבת שלא היה איכפת לי להאמין שנוצרנו מהאל, אי שם באיזה גן פראי קסום מלא בשפע. לא היה איכפת לי, אם זה היה אומר שכל הכעס הזה והאלימות לא היו חלקים בלתי נפרדים מהדבר הזה שהוא אנחנו, בני אנוש מופלאים וארורים כאחד, שאריות של אבולוציה קדמונית טרום סוציאליזציה, נורמליזציה ושאר מלים שמסתיימות ב״זציה״, אבל גם סיפור גן עדן ולידת האדם עקום כולו – הרי זה נתן צלע וזו נתנה תפוח, וההוא גיחך בעת שהאחר התאכזב ורשף ומיד שלף, בחרון אף, את ארגז העונשים וגירש וקילל.
אז חרבנה ונמאס לי, באמת שנמאס, ואני רוצה כבר שגרה אפורה, בלי הפתעות ובלי מגפות, בלי התמודדויות שהן מעבר לפק״ל הקבוע שאני אמורה להתמודד אתו, ובלי המועקה הזו בבטן שלוחשת לי בארסיות ש״זה ייקח זמן, חמודה. לפחת נצח וחצי אם לא יותר״, גאד דאם וכושילירבאק.
אבל, לפחות, עד אז – יש לי את סם יוהן מסדרת ההרפתקאות ההיסטורית-סמי-פורנו-דמיקולו Outlander, או כמו שנשים חכמות ממני בקבוצה שהיה לי מצחיק לגלות בשם LadyBoners שגאה להחפיץ גברים (מודעת לבעייתיות, אבל תנו לי לצחוק לרגע, בחייאת) אמרו:
״אני צריכה עוד סם יוהן בחיי וכך גם אתן!״ והוסיפו ודייקו
״He could sass my nach all day everyday״ 🙂
אז הייתי כאן, ביייייי!
