החמוד הזה מת חמישה חודשים פחות יומיים מיום הולדתי ועדיין כל פעם שאני שומעת אותו עולים בי ניחוחות חזקים של ילדות, מה שמוכיח את מה שאני חוזרת ואומרת בכל הזדמנות (לרוב עצובה, למשל כשעוד כוכב כבה לכאורה לנצח) שמוסיקאים לעולם לא באמת מתים ושזיכרונות ילדות הם הדבר הכי חזק בקיום הארעי שלנו (גם אם הם לגמרי מוטים והכי לא אבסולוטיים).
הגיטרה הראשונה שלי היתה אקוסטית, שחורה ומטופשת, ללא מותג ממשי, רק בגלל שלאלוויס היתה גיטרה דומה, או לפחות כך זה נראה מהפוסטר השחור-לבן שהיה תלוי לי בחדר, והייתי אלופה בלפלבס (=לעכס) כמוהו, כולל הרמת שפה נונשלנטית מלאת פאסון (אחרי שעות של אימונים מול המראה, כאילו דה) ואם להודות, עם כמה שבגרתי מאז הימים ההם, עדיין יהיה נחמד להגיע לאחוזה שלו בגרייסלנד ולשבור איזו טלוויזיה אחת או שתיים.
לסיום, כי פתאום שמתי לב לתאריך – אם אלוויס היה עדיין חי ולא נחנק מהמבורגר בשירותים או אובר-דוז או מה שזה לא יהיה שהרג אותו, הוא היה חוגג לפני שלושה ימים יומולדת 86. שיהיה במזל ויאללה, אני מרימה לו פה עם כמה שירים אהובים:
על פיט אסטור (Pete Astor) בכלל לא שמעתי עד לפני שלושה ימים אז חפשתי משהו חדש לשמוע. נכנסתי לאתר newalbumreleases ששנים היה המקור שלי לדליית אוצרות מוסיקליים ואשר בחמש השנים האחרונות קצת שכחתי ממנו, בין היתר כי היו תקופות שירד או החליף כתובות (בכל זאת מדובר באתר שמאפשר הורדות לא חוקיות של אלבומים שלמים חדשים דנדשים), ושם גיליתי את פיט בקטגורית האינדי.
אחרי ארבע האזנות בלופ לאלבום העשירי שלו, You Made Me, אותו הוציא לקראת סוף מאי השנה (2020), הייתי אומרת שפיט אסטור הוא שילוב של M.Ward האמריקני עם Richard Hawley האנגלי כששניהם מתכתבים מרחוק עם ליאונרד כהן. לרגעים אני אפילו שומעת את ניקי סאדן (רק בלי החריקות הווקאליות שלו) ובאלבומים ישנים גם את רובין היצ׳קוק האהוב, מה שאומר שפיט לא המציא שום גלגל ועדיין משהו בשירה הנקייה שלו בשילוב עם הלחן החף מניסיון התחכמות עשו לי את הקליק שאני נדרשת לו כדי להמשיך להאזין ואז להתאהב.
מקצת קריאות ברשת מתברר שפיט הוא לונדוני בן 59 ומעבר לקריירת הסולו שלו (לא כל כך תחת הזרקורים, יש לומר) הוא היה חבר בארבעה הרכבים: The Loft שתקופת קיומה ארכה כשנתיים, The Weather Prophets שנוצרה עם התפרקות הלופט והוציאה שני אלבומי אולפן, וכן Ellis Island Sound ו-The wisdom of Harry שהצליחו לחתום בMatador Records בהם פעל במקביל לקריירת הסולו שלו.
בסרטונים מתחת דגמתי שירים ממגוון אלבומים ותקופות. מקווה שיהיה לכם קליק.
The Loft – Why Does The Rain
The Weather Prophets – Well Done Sonny מהאלבום Judges, Juries & Horsemen
Thirteen and Seven Centuries מתוך אלבום הסולו השני zoo
God מתוך God and Other Stories שיצא ב-1993
Dead Trumpets
Tree of Birds מתוך האלבום Songbox משנת 2011
Really Something מתוך האלבום Spilt Milk שיצא ב-2016
טוני אלן (Tony Allen), המתופף האגדי נפטר אתמול (30.4.2020) והוא בן 79, אבל הוא לא באמת הלך מאתנו. מוסיקאים הרי לא באמת מתים, הם רק מפסיקים לייצר קסמים חדשים…
בכל מקרה, זו הזדמנות מעולה לעשות סקירה קצרה של פועלו של מי שהיה לא רק מתופף בחסד, אלא גם כותב שירים ומלחין, שהתפרסם רבות בעקבות חברותו בלהקת אפריקה 70׳ של פלה קוטי (Fella Kuti), אך יותר מהכל היווה את אחת מאבני הבניין של האפרו-ביט.
נתחיל מההתחלה
אלן נולד באוגוסט 1940 בלאגוס, ניגריה, והחל לנגן בתופים כשהיה בן 18. סגנון הנגינה הייחודי שפיתח היה תוצר של רצון עז שלו בקול משלו וכן השפעה ישירה של מוסיקת הג׳וג׳ו (Jùjú) שאביו שמע ביחד עם ג׳אז אמריקני וסצנת ה-highlife שהתפתחה באותה עת בניגריה ונשענה על כלי נשיפה וגיטרות.
ב-1964 חבר לפלה קוטי בהרכב הג׳אז וההיי-לייף ״Koola Lobitos״. ההרכב החליף את שמו ל״אפריקה 70׳״ כשלוש שנים אחר כך, והחל מוביל סאונד אפריקני חדשני המשלב בין גרוב מוטרף של סול, ג׳אז והיי-לייף עם מקצב רב גוני של מוסיקת היורובה.
עם פלה קוטי בקטע ״Gentleman״
ביי ביי פלה קוטי
טוני אלן ופלה קוטי הקליטו ביחד למעלה מ-30 אלבומים (!) אך לקראת סוף שנות ה-70׳, בעקבות מחלוקות על תגמולים וזכויות יוצרים, נפרדו דרכיהם של השניים. באותה עת כבר היו באמתחתו של אלן שלושה אלבומי סולו שנעשו בתמיכה מלאה של קוטי: Jealousy, Progress ו-No Accommodation for Lagos.
טוני אלן ביחד עם להקת אפריקה 70׳ בשיר ״African Message״
לידת האפרו-פאנק
לאחר שהקים לעצמו הרכב משלו, הקליט אלבום נוסף, No Discrimination, ועבר לאירופה – תחילה לונדון ומשם לפריס. עם ההתנתקות מפלה קוטי אלן פיתח סאונד היברידי חדש בשם ״אפרו-פאנק״, דבק מוסיקלי שחיבר ובנה מחדש את האפרו-ביט ביחד עם אלקטרוניקה, ראפ, דאב ורית׳ם אנד בלוז.
שיתופי פעולה
בין המוסיקאים עמם שיתף פעולה ניתן למצוא את גונז׳סופי (Gonjasufi), שביקר בארץ ב2010 ולצערי נתן הופעה לא מספקת בעליל, ג׳ימי טנור, שרלוט גינזבורג המעלפת, ״Moritz Von Oswald״ וכן דמון אלברן (Blur, Gorillaz), פול סימונון (Clash) וסימון טונג (The Verve) עמם הקים את הסופרגרופ ״The Good, the Bad & the Queen״ שהוציא שני אלבומים, האחד ב-2007, השני ב-2018.
טוני אלן בשיר ״Nineteen Seventeen״ עם הסופרגרופ ״the good, the bad and the queen״
קטע מהאלבום ״Sounding Lines״ כחלק מהטריו ״Moritz Von Oswald ״
במרץ 2020 יצא אלבום חדש של אלן ביחד עם יו מסקלה – Rejoice – שנפטר לפני כשנתיים. השניים הכירו בשנות ה-70׳ בניגריה, כשמסקלה ביקר בלאגוס, ונגנו ביחד שוב בשנות ה-80׳ אבל רק ב-2010 הגיעו ביחד להקלטות. ההקלטות לא נועדו להיות אלבום אלא היוו מעין ניסוי של שניים שפשוט רצו לנגן ביחד, בלי הרבה תכנונים, ועדיין הוא אלבום מושלם מבחינתי שמשקף את הכישרון הבלתי מעורער של אלן.
טוני אלן ויו מסקלה בקטע ״Never״ מהאלבום ״Rejoice״
טוני אלן בכיתת אמן בלונדון, 2016
הסיבות למותו של טוני אלן עדיין אינן ידועות, אך אין ספק כי מותו בא בהפתעה, ולראייה הקונצרטים העתידיים בהם היה אמור להופיע במסגרת מסע ההופעות שלו באירופה.
עוד על טוני אלן – מקורות
ביוגרפיה מ2013 – Tony Allen – An Autobiography of the Master Drummer of Afrobeat
