החמוד הזה מת חמישה חודשים פחות יומיים מיום הולדתי ועדיין כל פעם שאני שומעת אותו עולים בי ניחוחות חזקים של ילדות, מה שמוכיח את מה שאני חוזרת ואומרת בכל הזדמנות (לרוב עצובה, למשל כשעוד כוכב כבה לכאורה לנצח) שמוסיקאים לעולם לא באמת מתים ושזיכרונות ילדות הם הדבר הכי חזק בקיום הארעי שלנו (גם אם הם לגמרי מוטים והכי לא אבסולוטיים).
הגיטרה הראשונה שלי היתה אקוסטית, שחורה ומטופשת, ללא מותג ממשי, רק בגלל שלאלוויס היתה גיטרה דומה, או לפחות כך זה נראה מהפוסטר השחור-לבן שהיה תלוי לי בחדר, והייתי אלופה בלפלבס (=לעכס) כמוהו, כולל הרמת שפה נונשלנטית מלאת פאסון (אחרי שעות של אימונים מול המראה, כאילו דה) ואם להודות, עם כמה שבגרתי מאז הימים ההם, עדיין יהיה נחמד להגיע לאחוזה שלו בגרייסלנד ולשבור איזו טלוויזיה אחת או שתיים.
לסיום, כי פתאום שמתי לב לתאריך – אם אלוויס היה עדיין חי ולא נחנק מהמבורגר בשירותים או אובר-דוז או מה שזה לא יהיה שהרג אותו, הוא היה חוגג לפני שלושה ימים יומולדת 86. שיהיה במזל ויאללה, אני מרימה לו פה עם כמה שירים אהובים: