הקסם של הקיום הזה הוא שרוב הקסמים לא מסתתרים בתוך מגבעות שחורות מאורכות, ארנבונים רכים ותיבות ברזל עם מנעולי ענק או מילה סודית שרק מתי מעט יודעים. העולם הזה מלא באנשים שמוצאים קסמים וחולקים אתם, פשוט כי הם לא יכולים אחרת. זה טבעם של קסמים. הם נוגעים בנו וגורמים לנו לנוע והתנועה הזו יוצרת קסם חדש שמכריח אותנו לשתף.
אז אם פעם בעולם לא דיגיטלי בעליל הייתי צריכה סרטון בשחור-לבן בערוץ הראשון כדי לגלות להקות שלא ידעתי על קיומן, ורדיו, וספרים נחבאים במדפי הספריה של אמי, היום זה פשוט נוחת עליי. רגע קטן ביוטיוב, או בספוטיפיי, ואני בהללויה משלי.
וככה גם גיליתי את “הרגשתי הלוויה במוח(י)” של אמילי דיקינסון, דרך איש הציפור והכינור המשרקרק האהוב עליי, אנדרו בירד, בשיר שאתם יכולים להאזין לו ממש עוד רגע, אם רק תואילו ללחוץ על משולש הנגן.
“זמן לכל ועת לכל חפץ” אני אומרת לעצמי ומרגיעה, כי אין ספק שאני ואמילי מזמן היינו צריכות לשבת ביחד על ראש גבעה בלונדון, משחררות ענני הבל פה לאוויר תוך התמסרות אינסופית במילים הקסומות ביותר בעולם.
I felt a Funeral, in my Brain
BY EMILY DICKINSON
I felt a Funeral, in my Brain, And Mourners to and fro Kept treading – treading – till it seemed That Sense was breaking through –
And when they all were seated, A Service, like a Drum – Kept beating – beating – till I thought My mind was going numb –
And then I heard them lift a Box And creak across my Soul With those same Boots of Lead, again, Then Space – began to toll,
As all the Heavens were a Bell, And Being, but an Ear, And I, and Silence, some strange Race, Wrecked, solitary, here –
And then a Plank in Reason, broke, And I dropped down, and down – And hit a World, at every plunge, And Finished knowing – then –
אם גם אתם עובדים מהבית, בין אם זה באופן מלא או רק כמה ימים בשבוע – אני בטוחה שאתם מכירים את זה מקרוב.
מצד אחד השינוי הזה של עבודה מהבית הביא אתו מלא דברים טובים כמו זמן פנוי, ופחות עצבים בפקקים, יותר זמן עם המשפחה ובמקרה שלי גם ממ”ד מאובזר ומסודר (לפני שהמקום נהיה המשרד שלי הוא די היה מחסן מבולגן שלא עשה חשק להיכנס אליו, אפילו לא כשבחוץ השתוללו אזעקות).
מצד שני משהו בזמן הפנוי, שלפני רגע התרברבתי בו על שגדל, שינה את פניו. כי כשאת חוזרת מחופשה לבית שלך שהוא גם מקום העבודה, את לא באמת תנוחי עוד קצת לפני שתדליקי את המחשב להסתער על המשימות, וכשהילדים יראו אותך מול המחשב הם לרגע לא יחשבו שאת סתם גולשת להנאתך, כי מבחינתם מחשב זה עבודה, מה שאומר שאת אמא שכל הזמן עובדת, חולת עבודה (הקטן פעם איים עליי שהוא ייקח לי את המחשב כי ממה שהוא מבין זה הדבר שהכי מתקרב לבייבלייד שהוא אוהב, כך שאם יחרים לי אותו הרי שהלך עליי) ובאופן כללי את כבר לא עושה בבית דברים שאפשר לקטוע בלי להתנצל על כך.
אני זוכרת את התקופה הלא כל כך רחוקה ההיא, כשעבדתי במשרד 5 ימים בשבוע, חיה בלילות, עובדת בימים, מחייכת אל מול “ערה?” באחת עשרה בלילה. היום זה קורה באחת עשרה בבוקר ובלילה ולמעשה בכל שעה כמעט. רק שזה כבר לא הפלאפון, זה הוואטסאפ ווב שמתריע: “עסוקה?”
אז השתעשעתי עם האימג’ של הסוכה (תודו שהעפתי לכם את הסכך!), אבל אני לגמרי עומדת מאחורי אימג’ הCanva המפואר שיצרתי פה: “עסוקה?” זו ה”ערה?” החדשה. ואני לא בטוחה שזה מגניב באותה מידה.
עליתם פעם על רכבת הרים בלי חגורה? אני לא. זה מן קטע פסיכולוגי כזה. את יודעת שכוחות פיזיקליים הם ששומרים אותך במקום ועדיין יש משהו מרגיע בקליק הזה של החגורה הרפויה.
כמו ללכת לעשות בדיקת PCR אחרי שכל בני המשפחה שלך, החולים לשעבר, כבר יצאו מבידוד, בידיעה ברורה שמחר גם את יוצאת לחופשי, לעצים, לפרחים, לשמים, לים, אפילו סתם לאספלט ולפסים הלבנים של מעברי החצייה, העיקר שחוץ. אלא שאז את מתחילה להרגיש רע, ושוב ה”נההההה” המתמשך הזה, המבטל, זה סתם פסיכולוגי, שבועיים טיפלת בשלושתם ולא נדבקת אז מה פתאום עכשיו, אבל ה”נההההה” הופך ל”נה נה נה נה נה”, רק בלי “שוקולד אילנה” כמו שהילדים נוהגים לקרוא, ובום, את נשאבת למיטה.
ואני שונאת לשכב במיטה. אני לא בן אדם של מיטה, למעט כשאני חצי מקיימת את מצוות פרו ורבו (יותר מקיימת, פחות פורה ורובה), או סתם מתכפתת עם האיש שלי (פעם, לפני שנהייתי אמא הייתי עושה את זה גם עם ספרים ודיסקים), אז בהתחלה עוד התעקשתי בלא להיהפך לדוגמה שעל המצעים, אבל קורונה היא קורונה היא קורונה וכמה שתנסי לעמוד, או אפילו לשבת, ככה תרגישי רע – אז התמזגתי.
בירידות החדות ברכבת ההרים, גם בלי הלופים המסחררים, העיניים דוקרות, מתקשות להביט בעולם, כאילו הכל מואר מדי, מסנוור, והלב מאיים לכווץ כל שריר קיים (בוקר אור פחדים קיומיים!) ואת מרגישה איך כל אחת משערות הראש נאנקת בכאב (הן ממש מתאמצות להישאר מחוברות לקרקפת אבל המאמץ הזה גובה מחיר כבד, מכאיב ממש) ותוהה איך יכול להיות כאב כל כך נקודתי בפאקינג עצם ברגל או באחורי הראש, אבל זה שם וזה קיים ושום כרית לא תרכך את התחושה הזו.
אז את מתחילה לספור את השעות הנותרות למשכך הכאבים הבא ומחשבת איך את האחרון תקחי לפני השינה, למרות שאת לא באמת ישנה (אישה צריכה להאמין במשהו), ומתפללת שזהו, מכאן זה רק ילך וישתפר, וכשהאף מתחיל לנזול את קצת מצתהלת לך (סליחה אליעזר, אני יודעת שזו לא עברית, אבל צוהלת זה פחות חזק, אני באמת ובתמים מצתהלת, עם ת׳ כמו של מתרגשת) מתחת לשפם (והנזלת) כי את זוכרת שכשבן זוגך התחיל לנזול העניינים התחילו להשתפר, ומשהו כמו יומיים אחרי הוא כבר חזר לעמוד על הרגליים (ואז גילה שאין לו חוש ריח, אבל זה כבר היה קטן עליו), אבל בערב שוב את מוצאת עצמך מטולטלת במושב והרכבת טסה, אדישה ללחישות שלך שמנסות לצעוק, מעלה, מטה, עוד לופ ועוד לופ, ופתאום גם המדחום מראה מספרים שמעולם לא הראה וכשאת מנסה לדבר יוצא לך מן קול חורק כזה, מהעתיד, מאיך שתשמעי 40 שנה מעכשיו, ואת לא מסוגלת לראות אותו מתקרב אבל זה ברור לך שהוא שם, וכמו חולצה תחת המגהץ, הקצוות של הגוף שלך נדחקים זה לעבר זה, נדחסים.
הכי כואב לי שכשהם היו חולים, הייתי רחוקה מהם, מטפלת מרחוק, כל הזמן עם מסיכה, אוכלת לבד, במרחק מהם, ועכשיו זה ממשיך, רק שאני החולה והם הבריאים. זה הדבר הכי מצחין במחלה הזו. חוקי הבידוד שהצמידו לה. הייתם מצפים שאוכל לחבק את האהובים שלי ולחלוק אתם את אותו המרחב. הם הרי החלימו מאותו וירוס בדיוק לפני שניה, לא? אבל לא. עשיתי כמה שיחות לקופת החולים ומשרד הבריאות, לוודא, וכל פעם נתקלתי בתשובה הסתומה: נכון, תיאורטית הם לא אמורים להידבק ולהדביק, אבל החוק אומר שמאומת חייב להיות מבודד, גם ממחלימים ומחוסנים, כולל מחלימים טריים.
דברנו על זה כשהם התחילו להחלים. הגדול שלי (6 עוד מעט וחצי) הבטיח שאם בטעות אדבק כשהם כבר יהיו אחרי, הם ישארו אתי ״באש ובמים״, ואני הייתי צריכה להסביר לקטן (אוטוטו 5) מה זה אומר, ״באש ובמים״, והוא מיד התחיל עם משחקי הדמיון, מקפץ עם איזו בובת פוקימון הזויה מעל להבות ונהרות אדירים. אבל הם חייבים שגרה ועכשיו אבא מספק להם אותה, אז הם קמים ומתארגנים ונעלמים למסגרות וחוזרים רק אחרי שכבר אי אפשר להישאר בחוץ, ןאני שומעת אותם מבעד לדלת מתארגנים לסוף היום, ארוחה, מקלחת, צחצוח שיניים – ואני לבד.
הקטן עוד מנסה להיכנס לחדר וצועק לי ״חיבוקי״ מרחוק (ברוך הבא עוד סדק בלב), אבל הגדול משתמש בהדחקה, או שמא בהסתגלות יתרה, ובכלל לא מזכיר את קיומי. ואני כמהה. למגע, לחיבוק, לקול אנושי.
ברוב פולניותי התחלתי לבקש מאנשים שיתקשרו ויפסיקו עם ההודעות בוואטסאפ. האור של המסך מעיק והאוזן כמהה לתקשורת של ממש, או כזו שהכי קרובה לממש: לשמוע קצת סיפורים של מי שחיים כרגיל, או לכאורה כרגיל, כי בתכל׳ס כולנו חיים את הסיוט הזה כבר למעלה משנה וחצי, מחכים להתעורר.
לסיום, 1. אם תשמעו על מישהו שחטף קורונה – עזבו אתכם ממקס ברנר, עוגות ושאר תופינים. פשוט תתקשרו ותספרו לו איזו בדיחה או סיפור יבשושי מהחיים. זה כל מה שצריך. 2. כן, זה שהצלחתי לכתוב את כל זה אומר שאני על המסלול (או שהאקמול שיחק אותה ביג טיים). 3. הנה שיר נחמה שהיה פעם הרינגטון שלי ואתמול החלטתי להחזיר: